• עדכונים וחדשות

חדשות מעולם הקולנוע המקצועי, תיעודי ועלילתי

עוד סרט תיעודי צהוב על פרשת רצח

jonbenet ramseyג'ון-בנט היתה ילדה שנרצחה בבית בגיל שש, בשנת 1996. הרצח לא פוענח עד היום. ג'ון-בנט זכתה בתחרות יופי לילדים, היו לה הורים עשירים (שגם הואשמו בתחילה ברציחתה ואז זוכו). גופתה נמצאה במרתף הבית מספר שעות אחרי שהוכרזה נעדרת ואחרי שנמצא פתק עם דרישת כופר.
רשת A&E יוצאת בסרט תחקיר עם "גילויים חדשים" (ביטוי מפתח). זהו הסרט הרביעי במספר (!) שנעשה על הפרשה.
ולא שהולכים לתפוס את הרוצח בעקבותיו או משהו.
ללא ספק, זהו החומר הטוב שמפרנס סרטים תיעודיים מזילי ריר, תחת מסווה של הרחבת הדעת, גילוי האמת ושאר קרדומים לחפור בהם ושבפועל יש להם שלוש מטרות מרכזיות: רייטינג, רייטינג רייטינג.

לכתבה על הסרט

 

 

  

 

לאכול בגדול - גרסת הסוכר

damon gameauדיימון גאמו, יוצר דוקומנטרי אוסטרלי, אכל, שתה, בילה ועישן בטונות עד שגילה את אהבת חייו ב - 2008. מאז, אימץ כמוה את התזונה הבריאה וכמו כל מי שמגלה משהו חדש, הפך אובססיבי לגביו. הוא החליט ליצור סרט תיעודי בו ידגים את ההשפעות המזיקות של עודף סוכר, כאשר גופו משמש ככר ניסוי.
לשם כך האביס את עצמו ב - 60 כפיות סוכר ליום, מה שהביא במהירות לכך שיהיה על סף סוכרת ומחלת כבד איומה ונוראה.
נשמע מוכר? זה בדיוק מה שמורגן ספרלוק עשה בסרט לאכול בגדול. אז הוא בחר להאביס את עצמו בבהמבורגרים של מקדונלדס. גם הוא, כמו גאמו, הגיע לשלב בו סיכן את חייו בגלל תזונת הזבל האינטנסיבית.

כדי ליצור קבוצת ביקורת גדולה מספיק (ולא רק אדם אחד או שניים שאוכלים בריא, כמו בת זוגו), הוא איתר קהילה של ילידים אוסטרלים (אבוריג'ינים), שאמצו אורח חיים בריא יותר כחלק מפרויקט שנועד לטפל בתוחלת החיים הנמוכה שלהם (55 שנים) והחל לתעד אותם.
האדם שהכניס אותו לקהילה הזו התנה תנאי אחד: אם הסרט יצליח, תחזור לכאן ותסייע להמשיך את התכנית, שהתייבשה בינתיים ממימון ציבורי.
נשמע מצחיק, אה? ממתי סרט תיעודי מצליח ברמה שיכולה לממן משהו פרט למנת פלאפל?

אבל זה קרה

הסרט הצליח והפך לשובר קופות באוטרליה. גאמו הקים קרן פילנתרופית וחזר לידידיו הילידים, חמוש בתזונאים מומחים, שיסייעו להמשיך את הפרייקט החשוב.

לכתבה על הסרט

 

  

 

עלייתה ונפילתה של להקת אואזיס בסרט תיעודי חדש

supersonic documentary"אואזיס היתה כמו מכונית פרארי," אמר ליאם גלאגם, אחד משני האחים שהיוו את להקת אואזיס המצליחה. "יפה למראה, כיף לנהוג בה, אבל מדי פעם אתה נכנס איתה לסיבוב מסוכן ואז קשה להשתלט עליה."
אואזיס היתה הצלחה היסטרית ומה יותר יפה משני אחים על במה אחת, כובשים בכשרונם את העולם.
אבל כל זה נקטע בשנאה אדירה, שאף גרמה להם להתראיין לסרט לחוד ואפילו לא לצפות בו יחד בבכורה.

לכתבה על הסרט

 

  

 

קייטי קוריק ויוצרת תיעודית נתבעות על השמצה בעקבות סרט תיעודי

lighting under thegunהו, איזה סיפור: מגישת הטלוויזיה קייטי קוריק חברה לבמאית סטפני סוכטיג וכמיטב המסורת הליברלית יצרו סרט נגד החירות להחזיק ולשאת כלי נשק בארה"ב (התיקון השני לחוקה). כעת הן נתבעות על השמצה של מצדדי אחזקת הנשק המרואיינים לסרט, בגובה 12 מליון דולר.
אגב, אל תתבעו אותי על השמצה: לבמאית קוראים Soechtig ונדמה לי שמבטאים זאת סוכטיג.

 

 

 

רקע קצר

קרב איתנים מתנהל זה שנים בין מצדדי פיקוח מהודק על אחזקת נשק לבין מצדדי החופש להחזיק ולשאת אותו, המסתמכים על התיקון השני לחוקה האמריקאית. בקצרה, מצדדי הפיקוח טוענים שהמספר העצום של פיגועי הירי של אנשים בודדים (Active Shooting) נובע מהקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להשיג נשק בארה"ב. לעומתם, מצדדי אחזקת הנשק טוענים שבדיוק בגלל מטורפים כאלה אנחנו צריכים נשק, כדי להגן על עצמנו.
אין ספק שבארה"ב מתרחשים פיגועי נשק במספר מאוד גבוה יחסית למדינות אחרות. אבל האם הסיבה לכך היא קלות האחזקה שלו או שמדובר בסיבות חברתיות, כמו תחושת בידוד חברתי, תחרותיות אכזרית וחוסר סולידריות ? ואולי זו בכלל השפעת סרטי הקולנוע ומשחקי האון ליין? - אם אפשר היה לומר בוודאות, הוויכוח היה אולי נפתר והיינו יודעים מי צודק בשני הטיעונים הנ"ל, שלכל אחד לוגיקה משלו.
כך או כך, נעשו כבר כמה סרטים על נושא זה, המפורסם שבהם הוא של מייקל מור מ - 1999.

קואליציית הנשק

מצדדי אחזקת הנשק הם אנשים מאוד חזקים, שהתאגדו בגופים חזקים אף יותר. יש אומרים שהשפעתם מגיעה עד מדיניות החוץ של ארה"ב, מאחר שנשק מהווה את ענף הייצוא מספר 1 של המדינה.
ההוצאה הלאומית על נשק בארה"ב עלתה ב - 148% בין 2005-2014. במספרים, ההוצאה על נשק היא 596 מליארד דולר וצפויה להגיע ל - 719 מליארד עד 2016.
אגב, כל הנתונים נלקחו מכאן.
אז נכון שרוב הנשק נמכר לרשויות לאומיות (צבא, משטרה, משמר לאומי וכו') ורוב הנשק היקר הוא מטוסים, טילים וספינות, אבל המשמעות היא, שהכוח הפוליטי של יצרני הנשק הוא עצום. וליצרני נשק יש אינטרס לקדם מכירות נשק, גם למגזר הפרטי. בואו ניתן להם קרדיט שהם באמת מאמינים בכך אידאולוגית. לא משנה, כך או כך, עדיין מדובר בכוח עצום.

מתנגדי הנשק

ומה יש למתנגדי אחזקת הנשק? הנשק שלהם הוא מדיה. בדיוק כמו בישראל, רוב אנשי המדיה בארה"ב הם ליברלים (ובעברית - סמולנים) ומאחר שאין להם כסף ללוביסטים שילחצו על המחוקקים, הם עושים על זה סרטים. 
אז קייטי קוריק וסטפני סוכטיג יצרו סרט בו לטענת התובעים, ארגון מצדדי אחזקת נשק מוירג'יניה, הם הוצגו כחסרי מענה לשאלותיה של קוריק, או בפשטות, כאנשים שאין להם תשובות לשאלות הקשות על אחזקת נשק.

הכל עריכה

לטענתם, בעריכה נעשתה הפרדה בין זמן השאלה לזמן התשובה, באופן שגרם להם  להיראות כאילו הם שותקים זמן ארוך ולא עונים, תוך שהם נמנעים מתוך מבוכה מקשר עין עם המראיינת, בעוד שחומרי הגלם של הסרט מוכיחים שהם החלו לענות מיד ובבטחון מוחלט.
נשמע קטן קטנוני, נכון? - ממש לא. כעורך, אני יכול להבין למה הם מרגישים שהם הוצאו טמבלים גמורים, למרות שלא היו כאלה. כמובן, אם טענתם צודקת עובדתית (מן הסתם חומרי הגלם יוצגו בתביעה).

עכשיו תשאלו, מהיכן השיגו היוצרות חומרים של אנשים יושבים מול המצלמה בדממה?
יפה, אז התובעים טוענים שנאמר להם בזמן הצילומים לשבת בשקט כדי שאפשר יהיה לכייל את ציוד ההקלטה (ולהקליט room tone) ואז נעשה שימוש בזמן השקט הזה, כדי להציג אותם כאהבלים.
הי, אם זה נכון, אז זה ממש טריק מלוכלך.
בעצם, בעשרים שנות יצירה תיעודית ראיתי מניפולציות יותר גרועות בסרטים תיעודיים. זה לא חייב להיות רק טריק טכני, לפעמים זו יצירת יחסי תלות או חנופה לדמות כדי שתתמסר לך ועל הדרך תאבד את כבודה העצמי, כדי שאתה כיוצר תוכל לזכות בפרסים על חשבון הפרטיות של הגיבור שלך.

חכו! עוד לא סיימנו. התובעים טוענים שבעוד מתנגדי אחזקת הנשק צולמו באור רך ומחמיא, הרי שמצדדי אחזקת הנשק צולמו באור חשוך או בניגודיות גבוהה, שעזרה להציג אותם כאנשים הרעים (ראו את התמונה בראש הידיעה להמחשה).
צפו בטריילר. האמת היא שיש בטענות התובעים משהו.
תקשיבו, צריך ללמד את זה בשיעורי עריכה.

לכתבה על המקרה